ילד שחוזר מהמסגרת, נכנס ישר לחדר, סוגר את הדלת ועונה לכל שאלה ב"הכל בסדר" קצר, מעמיד את ההורים במצב לא פשוט. קשה לראות שמשהו מציק לו, אבל ככל שמנסים להתקרב ולשאול, הוא רק נסגר עוד יותר.
התגובה הזו טבעית לגמרי. עבור ילדים רבים, הציפייה לשבת מול מבוגר ולתרגם למילים מדויקות מה כואב או מלחיץ אותם היא חוויה מציפה. ניסיונות חוזרים לשאול שוב ושוב רק מגבירים את המתח וגורמים לילד להתרחק.
טיפול באמנות מציע דרך אחרת להתחבר. אין צורך לשבת פנים אל פנים ולנהל שיחה ישירה על הבעיה. במקום זה, מונחים על השולחן חומרי יצירה, צבעים ומשטחים, והיצירה הופכת למגשר עדין. אנחנו יושבים זה לצד זה ומסתכלים יחד מטה, אל הדף או החומר שנוצר בינינו.
הזזת המבט מהילד אל תהליך היצירה יכולה להפחית את הלחץ. דרך הציור או הפיסול, הילד יכול להוציא החוצה את מה שהוא מרגיש - פחד, עלבון או בדידות, בלי להרגיש ששופטים אותו. כשהקושי נמצא בחוץ, על הנייר, הרבה יותר קל ובטוח להתבונן בו ולגעת בו מרחוק.
בהדרגה, ובקצב שמתאים לילד, אפשר להתחיל לתת שמות לתחושות שעולות ביצירה. לפעמים, כשהעומס מתחיל להשתחרר, הילד מצליח לשתף יותר גם בבית, לבקש עזרה או לדבר עם המשפחה.
