אני חושבת על ילדה בגיל בית הספר היסודי שהגיעה אליי לטיפול ואהבה מאוד ליצור. היא ניגשה לחומרים, התחילה עבודה, אבל מהר מאוד עברה לדבר הבא. היצירות הסתיימו בחיפזון, ולפעמים היא העדיפה לא לשתף במה שעשתה.
בהתחלה אפשר היה לחשוב שהיא פשוט חסרת סבלנות. אבל לאט־לאט הרגשתי שמתחת למהירות מסתתר פחד. כי אם מסיימים מהר ולא נשארים עם היצירה, אולי גם לא צריך לפגוש את האפשרות שמשהו לא יצליח, או שמישהו יחשוב שהוא לא מספיק טוב.
לא אמרתי לה שהיא צריכה להתאמץ יותר או להתמיד. היה לי חשוב קודם כול להיות איתה במקום שבו הייתה.
הצעתי לה חומרים שונים ואפשרתי לה לבחור. לפעמים יצרנו יחד, לפעמים כל אחת עבדה בעבודה שלה, ולפעמים המשחק והשיחה הובילו אותנו למקומות שלא היה פשוט לדבר עליהם ישירות. בתוך הקשר שנוצר יכולנו לגעת גם בהשוואה לאחרים, בקנאה ובחשש מביקורת.
השינוי הגיע לאט. היא התחילה להישאר זמן רב יותר עם אותה יצירה, להתעכב, להוסיף ולשנות. היא העזה להראות לי יותר ולשתף במה שעשתה.
בהמשך, גם ההורים התחילו להרגיש שמשהו קטן אבל משמעותי משתנה מחוץ לחדר. הם סיפרו שהיא מעזה קצת יותר לנסות ולא מוותרת מיד כשמשהו לא מסתדר כפי שרצתה. מבחינתי זה היה רגע מרגש. ראיתי שמה שקרה לאט בתוך החדר מתחיל להשפיע גם על החיים שלה מחוץ לחדר.
מהצד אלה אולי נראים כמו שינויים קטנים. אבל בחדר הטיפול היה בהם הרבה. ילדה שפעם מיהרה לעבור הלאה הצליחה להישאר עוד קצת ליד משהו שלא היה מושלם, ולא לברוח ממנו מיד.
הטיפול לא העלים ביום אחד את כל הקשיים. אבל משהו בביטחון שלה התחיל לגדול. היא גילתה שהיא יכולה לנסות, לטעות ולהמשיך. היא התחילה להרגיש שגם אם משהו לא יצא מושלם, היא עדיין יכולה להיות מרוצה ממנו ולהמשיך.
בטיפול באמנות אני משתדלת לראות את הילד שמאחורי הקושי. לפעמים הידיים והחומרים מספרים את מה שעדיין קשה לומר במילים. ומשם אפשר להתחיל, בעדינות ובקצב שמתאים לילד.
